אודותיי

המטרה הטהורה ביותר של צילום

המסע שלי בצילום לא התחיל במצלמה, אלא בשאלה: מה בעצם עושה תמונה?

ברור, גדלתי על אהבה לאומנות - האור, הקווים, הריגוש של הקומפוזיציה. אבל לפני כמה שנים, האהבה הזו הפכה לחקירה עמוקה יותר. עבור פסטיבל מידברן הישראלי, השקתי פרויקט אמנות בשם "זיכרונות דועכים" המשתמש בבינה מלאכותית כדי לצמצם תמונות של אנשים לקווי המתאר שלהם בלבד.
רציתי לדעת מה באמת המטרה של תמונה.
האם זה לשיתוף ברשתות החברתיות, או שזה כדי לעורר זיכרון אישי?
ואם זה בשביל הזיכרון, מהו המינימום שאנחנו צריכים לראות כדי להרגיש את הניצוץ הזה?

התשובה לא הגיעה מפרויקט האמנות שלי. היא הגיעה בצד הדרך מאובק במהלך טיול עם חברים.

אחת החברות שלי, איריס, ביקשה מבן זוגה, ערן, תמונה מהירה. הוא צילם אותה באנחה, כבר מתגונן, וכל מצב הרוח התערער. זה היה רגע שראיתי מאה פעמים.

באימפולסיביות, הצעתי לה לנסות. לקחתי את הטלפון שלה, שאלתי אותה למה היא מקווה, והתחלתי פשוט לשחק עם זוויות, עודדתי אותה תוך כדי. כשהראיתי לה את המסך, פניה אורו בחיוך אמיתי ויפהפה.

באותו רגע, כל השאלות המופשטות שלי הפכו לברורות כשמש. מטרתה של תמונה, במיוחד כזו שצולמה על ידי מישהו שאתה אוהב, אינה רק לזכור רגע. היא להרגיש שאתה נראה באותו רגע.

זה הפך לאובססיה החדשה שלי. המשכתי להתנדב, והפכתי בקשות צילום נוקשות ומביכות לחוויות שובבות ומקושרות. ועם כל זוג שעזרתי לו, ראיתי את אותה האמת: גברים לא היו קשים; הם פשוט פחדו להיכשל. לא היה להם ספר חוקים.

אז בניתי אחד.

שיטה זו וקורס זה הם תוצאה של מסע זה.

זוהי שיטה פשוטה שתעזור לך להפוך את "אתה יכול לצלם אותי?" לרגע של ביטחון ואינטימיות.
זה לא עניין של מהירויות תריס או עדשות - זה עניין של ללמוד לומר, עם מצלמה, "אני רואה אותך, ואני אוהב את מה שאני רואה".

כי כשהיא מבקשת שילכוד אותה, היא באמת מבקשת שיאהבו אותה. ואתם יכולים ללמוד לעשות את זה, בצורה יפה.